אני איש קבע בן 25 ואתם שונאים אותי

פוסט מתוך עמוד הפייסבוק "יומן משפחה במדים"

"בכל כתבה שעוסקת בתנאים של אנשי הקבע, אלו המנסים להסביר את המורכבות בשירות הצבאי נענים בדרך כלל ב"אנחנו לא מדברים על הלוחמים, אלא על הג'ובניקים שבקרייה".

אני איש קבע ג'ובניק, עושה יומיות, משרת ביחידה טכנולוגית במרכז הארץ - ואתם, שונאים אותי.

בחיים לא הייתי בשטח,לא אחזתי לאף מחבל בצואר וראיתי את החיים עוזבים אותו. אני יושב במשרד ממוזג כל היום ובסוף היום לוקח את האוטו הפרטי שלי ונוסע הבייתה. אני משתכר כ-8000 ש"ח, בשעה שחבריי בוגרי היחידה מרוויחים פי 3 (אלו שבארץ, אלו שעזבו לחו"ל מרוויחים עוד יותר).
יכולתי להשתחרר לפני שנה. קיבלתי הצעות עבודה בשכר של 22, 25 ו-26 אלף שקלים לחודש. את ה"טעות" הזאת מזכירים לי חבריי בוגרי היחידה בכל פעם שאנחנו נפגשים, אגב הצעת עבודה נוספת ברגע שאסיים את החתימה.

נשארתי כי אני מעדיף לתכנן ולבנות מערכות שמצילות חיים יחד עם מפקדי יחידות לוחמות, מאשר לתכנן ולבנות מערכות שמרוויחות הרבה כסף עבור בתי השקעות או אנשי ממון כאלו או אחרים.

אז למה אני צריך לקבל פנסיה בגיל 45 אתם שואלים??

משום שבגיל הזה מובטח לי להיזרק ממקום העבודה שלי. כי בניגוד מוחלט לעובדים אחרים במגזר הציבורי שפורשים בגיל 67 או עובדים בשוק הפרטי המתוגמלים ע"פ הישגיהם, לי מובטח ע"י מקום העבודה שלי לסיים את תפקידי בגיל 45, בלי קשר לשאלה כמה הייתי טוב. כמה מכם הייתם רוצים לעבוד ולהשקיע במקום עבודה שבוודאות יראה לכם את הדלת לאחר 20 שנה?

"אבל אתה ג'ובניק! אתה עובד עד 16:00 בכל יום!"
אז זהו, שלא.
אמור לעבוד עד השעה 17:30, בפועל העבודה לא נגמרת עד 19:00 ולפעמים יותר. יתרה מזאת, האנשים שאני משרת, הלקוחות שלי, הם יחידת שדה שלא בדיוק מסיימות לדפוק שעון בצהריים. כשאני מקבל שיחות מהם בשעה 7, 10 או 2 בלילה כי יש בעיה, תשובה של "אחי אני ג'ובניק, צלצל אלי מחר ב-8" היא לא ממש אפשרית. שעות נוספות? הצחקתם אותי."

"אבל אתה נהנה מביטחון תעסוקתי!"
אז זהו, שלא.
בכל מספר שנים יש ועדות הערכה. אין יותר חוזה לכל החיים בצבא, לכל היותר ל-3 שנים. גם אז, אני למעשה רכוש הצבא והוא יכול להציב אותי בכל תפקיד שהוא רוצה, גם אם אני לא מעוניין בכך. במידה והצבא יחליט להיפרד ממני, מי יפצה אותי על שנים שבהם הרווחתי שליש ממה שהייתי יכול להרוויח באזרחות?

"אבל אתה אמור לשרת את המדינה, לא להסתכל על הכסף!"
זה היה יכול להיות טיעון רציני, אילולא כמויות הבוץ שהושלכו ברשת על משרתי הקבע. "אל תספרו לנו על הפטריוטיות שלכם!", צעקו התגובות, "אתם שם כי אתם נהנים מזה! כדי לברוח מהאישה! אתם לא אוהבים את המדינה, אתם פשוט שונאים להחליף חיתולים!". עצוב.

לפני מספר ימים קיבלו חיילי היחידה שלי את אות מערכה "צוק איתן". טקס קצר, נוח-דום-נוח, שירת "התקווה" והתפזרנו. את הדרך למשרד ניצלתי לחשבון נפש. בשביל מה בעצם אני עושה זה? בראשי עלה תלוש השכר, המבט על פניהם של משתמשי המערכות, התגובות הארסיות בפייסבוק, הצחוק של בוגרי היחידה על שאני עדיין שם.

הגעתי למסקנה פשוטה שהפטריוטיות שלי שווה 30% - באזרחות אני יכול להרוויח 25 אלף שקלים.

אבל בשבילכם, עם ישראל, אני מוכן לעשות את אותה העבודה ב-17.5 אלף שקלים.

לא מוכנים לשלם כל כך הרבה?
בסדר. אז תנו 8000 ש"ח ופנסיית גישור.

עדיין יקר לכם מדי??

אז אני משתחרר. מבחינתי אתם יכולים לייבא לפה מהנדסים זרים מהודו שיעשו את העבודה שלי. בהצלחה להעביר אותם סיווג ביטחוני.