זה שהוא לא רואה כמה הוא מבורך.
בעונה שלו הוא פלט משפט שזעזע אותי. אני לא זוכר בדיוק את המלים, אבל הוא התלונן על זה שאף פעם בחיים לא היה לו מזל. שהוא אף פעם לא הצליח. זה הכעיס אותי, כי הבנאדם שקוע בתוך ברכות: אנשים אוהבים אותו, הוא אדם נאה, הוא הקים עסק מצליח, הוא השיג גדולות ונצורות בתחום שלו, הוא התגבר על קשיים ביפן, יש לו ילדים, הוא בריא, המשפחה בריאה, יש לו כסף, יש לו ידע כללי נרחב, ובכל זאת הוא עיוור לכל הטוב הזה.
זו אטימות.
והוא עוד דופק הרצאות על מודעות. בביוב הוא אמר שהוא חי על חוף הים וטוב לו. נרי התפעלה מזה ושאלה איך הוא עושה את זה, והוא "תיקן" את אורי שטעה ואמר שזה דמיון מודרך ("לא דמיון, אני ממש שם!"). לא ברור לי איך "טיפוס מודע" כזה לא מצליח לראות את כל הטוב שסביבו. וגם לא ברור לי איך הוא הצליח לגרום נזקים לעצמו בשנים האחרונות.
(חומר למחשבה: הוא לא היה מוכן לקבל את דעתו של עדי, שבן זיני אינו זמר. האם הוא היה מתקומם גם אם מישהו היה אומר לו שהוא לא מורה לקראטה? אם מישהו היה מערער כך על הזהות שלו? אם יש לו זהות, כזו או אחרת, למה הוא צריך לחפש את עצמו בתוכניות ראליטי?)
יש בו גם אינפנטיליות. למשל הדרישה לנאמנות טוטלית מצד "חברים". כאילו הוא בכיתה ג'. ואם מישהו "חוטא" ב-99% נאמנות (לפי השקפתו של המלך), הוא יידרש לזחול על הארץ ולבקש מחילה, אבל העוון בכל זאת ייזכר לו (למרות אישור המחילה הפומבי מהמלך) והמלך יבוא איתו חשבון ברגע האמת.