אבל הוא מוצא את עצמו עם מעיין והיא משעממת אותו עד מוות.
שם הודח וצינור האינפוזיה של שרון נותק.
שם נעלם והאדרנלין של שרון התפוגג.
ביומיים הראשונים של ההתעלמות הוא הספיק לשמוע את כולם ולהבין עם מי יש לו עסק. עניינו אותו בעיקר שם ושני. לעדן הוא לא התייחס. את אינדל הוא לא צפה, אבל אחרי התקל האגרסיבי איתו פעם אחת, זה הספיק לו.
ואז יום אחרי ששם עלה במדרגות, שרון מצא את עצמו לבד. את החדשות הספיק להכיר והן לא מעניינות אותו. מעיין ואורנה מאגפות אותו, אחת מימין ואחת משמאל.
אביחי נראה לו כמו אחד שהמוח שלו הוא בית חרושת למזימות.
דן הוא נאד נפוח מלא בעצמו ובשיריו. מדמה את עצמו לוולנטינו שלא בוחל בשום אישה בשום גיל ובשום מצב.
חמימו מצחיק אותו אבל בשלב מסוים גם זה נמאס עליו. לא ממש אתגר אינטלקטואלי בשבילו.
אז הוא מחפש את שני. בכלא היו לו בדיוק שתי דקות לפתח איתה שיחה עד שדן נכנס.
בינתיים שני ועומר מצאו זה את זה ועומר מכיל אותה כמו גדול. בוגר ומנוסה שיש
לו מספיק מקום בשבילה ובשביל השיגעונות שלה. ממילא אף אחד חוץ ממנה לא מעניין אותו במיוחד.
אז מה נשאר לשרון? לא פלא שהוא מתהלך בדיכאון. מלבד השעמום הוא מרגיש
שהוא לא מיצה את הנושאים עליהם הוא בא לדבר באח הגדול. אז עם מי הוא יכול לדבר עליהם מלבד עם שני?
אז לדעתי הוא עושה טעות שהוא לא יוזם שיחה איתה. השיחה איתה יכולה לעזור
לו המון. הוא יכול באמת לפרוש בפניה את כל משנתו והיא תקשיב והיא תענה לו כמו שהיא יודעת. לפחות היא לא תשיר לו באוזן כמו דן ולא תגעגע לו כמו מעיין.
היא תקשיב ותענה לו כפי שהיא יודעת לענות. הוא היה פרלמנטר, הוא חייב וויכוחים ודיונים. הוא לא יכול עם הלאבי דאבי הזה. זה מטריף אותו. אני אשכרה מרחם עליו ולא חשבתי בחיים שאני אי פעם ארחם על שרון גל.