ישבתי הרבה זמן וחשבתי...
חשבתי, האם זה אפשרי!?
האם זה אפשרי להכניס לדפים קטנים, את כלנהאהבה שלי , בכמה משפטים?
יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב שכל הנייר בעולם לא היה מספיק.
לכן אמרתי לעצמי, אני לא אחשוב שזה דף, אני אדמיין שזה הלב שלך.
אביחי...כן זאת אני, אני שכותבת לך כבר שלושה חודשים, שצופה בך, מלווה אותך לישון ומקיצה אותך בבוקר.
ותוהה אם גם אחרים רואים כמוני את הפרטים הקטנים האלה שאני יודעת שיש שיבחרו שלא לדבר או לשאול בקול רם, אממ....אני ראיתי.
אני ראי י את הלחיצת היד בזו שנוגעת לא נוגעת...את הגרביים עם המישוש הקטן של קצה האצבע...כדי להבין מה הכיוון...מעביר את היד על השייש עד שהיא נתקלם בכוס..ולפעמים גם פיספס...לדדות בחושך למיטה בעודך שולח רגל קדימה שתיגע בה...ולסלק מעליה בגדים זרוקים...להתקל בנונשלנטיות בכסא במאפרה....ולסלסל..סאמקק.
להתקל בדן שוכב על הרצפה ובטבעיות שמיוחדת רק לך ליפול ולהפוך את זה לשכיבות שמיכה...לאכול קרוב לצלחת עד כדי נגיעה שיהיה קרוב נוח וקולע ישירות לפה...את המבטים בעיניים עמוקות מנסה לקלוט מאיפהבא הקול ומכוון ומיישיר מבט....וכשיש קקפוניה של קולות...אתה מוריד פנים מקשיב ועוצם עיניים.
לתת להן לנוח...לנוח מהאור הבוהק והעירנות הנדרשת במהלך היום כל היום עד שנכבה האור.
( מה שהאח לא החכים להבין מה היא העייפות , למה הוא "מנמנם" אולי זה קצת מכביד יורם? עצרת רגע לחשוב כמה כוח צריך להחזיק מעמד עם עיניים פקוחות כשיש מיגבלה עיצבית ניוונית?)
לא שמענו תלונה אחת, או חיפוש וויתור על עצמו...היה כאחד האדם.
שואלת את עצמי, מאיפה תעצומות הנפש?
אחד האדם, שמרת על איפוק סובלנות טיפוסית לאדם שכאב שאכזבו אותו, כשהוא מפזר ההיפך..כריזמה מטורפת, נוכחות,וצחוק.
שיחקת כדורגל
כדורסל
בפקקים, ובכולם ניצחת.
הכל כל כך גדול עלינו-פשוט ענק
ואנחנו רק עוברים שלב בתוך משחק.
אז הגיע הזמן לפתוח עיניים, נחייך הרבה עד שיהיו קמטים נצחק ונרשה לעצמנו להיות גם שטותיים.
המכתב הזה הוא האמצעי היחיד בעולם, החופש שמבטא יותר מכל את הלך הנפש שלך ואת המציאות היום יומית של מאות הלכודים בחושך.
הם מעידים על מאבק עיקש לשמור על ציון ועל כבוד אנושי וכן על מאמץ לחפש דרכי מילוט ולהאחז בכל שביב של תקווה.
ראה בדמיוני את אמא ואבא צופים בך, ובכל שלב מתרגשים שמחים ואף עצובים מכל תמונה ואף מילה שעפה לאוויר בלי מחשבה או טקט, וכ אביחי, היא חותכת בבשר.
בעודי יושבת מרותקת כשפתחת את הפה והרבצת שיעורי תורה או פצחת בתאוריות פילוסופיות על החיים על האמונה על הדת על המחלה על האהבה, עצמתי את עיניי וניכנסתי לחושך, ועוברת בגוף הרגשהשל נפילה לבור עמוק חשוך ובשארית כוחותי מנסה לפקוח את עיניי......פקחתי!!
עכשיו מבינה הכל ילד...בא לי להמשיך לכתוב ולכתוב ולכתוב לך...עם מן הרגשה שאף פעם זה לא יספיק...הצמאון מראה אותותיו...עוד קצת אתה תרד מן המרקע..ותתפזר לחיים שלך של עצמך....
ורציתי שתדע שאני לא לבד,
יש איתי אלפים שתומכים ומלווים אותך במהלך כל התקופה.
מפה אני אומרת לך
שהלוואי שתמצא את האור של חייך.
אוהבים אותך מה 💜 .
נערך ע"י מור מור 27/03/2017 22:56