חובה לקרוא פוסט של טל בעבר ואשמח לתגובות

לא לבעלי לב חלש.
ראיתי אתמול את הסדרה "בייבי בום", זו סדרת ריאליטי כזו העוסקת בלידות, היתה שם מישהי שהביאה לי את הפלאש בק ישר לפרצוף על הלידה של אלונה, הגעתי לשבוע 42, לא פתיחה, לא צירים, מסתובבת עם צירונים 3 שבועות וכלום לא קורה, הכניסו אותי לתהליך של זירוז, זה נמשך 36 שעות, כאבי תופת בצירים רציתי לרצוח את ערן ואת אמא שלו בערך, חוסר שליטה מוחלט על הגוף, כאבים שלא ברא השטן, בסוף זה נגמר בניתוח, אני זוכרת את הרגע שהוציאו את אלונה, ילדה יפיפיה, מהממת, שיער שחור (בתמונה זו גילבוע אבל כולן נולדו אצלנו עם שיער מלא וכהה), היתה אחת היפות שם, את הרגע הזה שבשניה החיים משתנים, הפכתי להיות אמא, אני זוכרת שערן לא הצליח לדבר ורק בכה, הוא בכה 4 שעות אחרי 3 ימים קשים כ"כ, אתמול, בכיתי בכל אחת מהלידות, כל רגע כזה של הגחת תינוק לעולם ואני בוכה כמו ילדה קטנה, לא שולטת בזה, הרי כל מי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי עם אנשים בעולם, עם זה שכל תינוק זה אומר עוד צער לבעלי חיים ורק לראות את זה ולא יכולתי לעצור עצמי, נזכרתי בלידות שלי ובכיתי על מיליארדי אימהות, פרות, כבשים, חזירות, עזות, דגות, שלעולם לא יחוו את זה, כמה אנחנו יהירים בהתרגשות מוחלטת על לידה אנושית וכמה אנחנו מזלזלים באימהות (בשורוק) של מין ביולוגי אחר.
נשים קרניסטיות הכי תמוהות בעיניי, אני מודה.