שידור חי :
האח הגדול שידור חי ערוץ 20 ערוץ 1 שידור חי ערוץ 10 שידור חי ערוץ 2 שידור חי
פורום האח הגדול

מלריה קשה בגאנה (פה חשבתי שיש סיכוי שאני הולך למות...)


מלריה וטיפוס ביחד זה כבר משהו מיוחד הרופא אמר לי. שאלתי אותו אבל מה יותר מסוכן. הוא הסתכל עלי ואמר, שניהם בקלות יכולים להרוג אותך....
 
יום שני- התחילו לי כאבי ראש. יום שלישי- נוספו הזעות ועייפות, יום רביעי- כבר התחלתי לחשוש שיש לי מלריה, אבל אמרתי לעצמי שאני סתם פרנואיד ושזה בטח סתם ומחר זה יעבור. חמישי- קמתי מוקדם בבוקר כאשר מסע ארוך לפני, מאבידג׳אן שבחוף השנהב למקום שנקרא קייפ קוסט בגאנה.
 
 
המסע ארך קרוב ל 12 שעות שלאורך כל המסע אני עם חום, כאבי ראש, הזעות, ועייפות. הכבישים השבורים והמוניות הצפופות בטח שלא עזרו. כאשר הגעתי בערב למלון מייד נכנסתי לישון, ובבוקר תכננתי ללכת לבית חולים. בבוקר קמתי מוקדם והלכתי לשירותים, כבר בהליכה לכיוון השירותים שהיו ממש מחוץ לחדר הרגשתי לא טוב. כשחזרתי לכיוון החדר המשותף שישנתי בו הגיע למזלי מכיוון המקלחות בחור צעיר יהודי מארצות הברית שהלך מאחורי. שלוש מדרגות לחדר, ידית כסופה ואור לבן, זה מה שאני זוכר. מסתבר שהתעלפתי וכמו שאמרתי למזלי הרב הבחור הצעיר היה ממש מאחורי וספג את רוב הנפילה שלי, חוץ משפשופים במרפקים שום נזק ממשי.
 
שניה אחרי או שניה לפני הייתי פשוט נופל אחורה כמו אבן. ( אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה אם הייתי מתעלף אחורה על הרצפה הקשה מגובה של שלוש מדרגות) אחרי כמעט דקה של סטירות קלות וניסיונות להעיר אותו פתחתי את עיני. אתה בסדר הוא שאל? אני חושב שיש לי מלריה אמרתי לו. גם אני חושב , הוא ענה.
 
לאחר דקה ששכבתי על הרצפה הוא ניסה לעזור לי לקום לכיוון המיטה שלי. ושוב התעלפתי, הפעם הייתי מחוסר הכרה רק לכמה שניות. כשפתחתי את עיני הילד נראה מבוהל לחלוטין, הוא קרא לאחד החברים שלו להביא לי מים ולשמור עלי, בזמן שהוא רץ לקרוא למנהל של המלון. כאשר המנהל מלון ראה אותי מזיעה וחצי מעולף על הרצפה הוא אמר לי לנוח קצת, לשתות מים, לארוז תיק ועוד כמה דקות הוא יקח אותי לבית החולים. נחתי על הרצפה קרוב ל 20 דקות ,התישבתי ושתיתי הרבה מים.
 
הבחור הצעיר וחבר שלו עזרו לי לקום ולהגיע למיטה, נחתי קצת קמתי והכנתי תיק. בדרך לבית חולים במנהל מלון אמר לי שיש לו חבר רופא בבית חולים, ושהוא כבר מחכה לנו. וכך היה בכניסה לבית החולים חיכה לנו בחור בן 40 שמן ונמוך , ד״ר נג׳יב- מצרי שעבר לגאנה לפני כמה שנים. הוא מייד פתח לי תיק רפואי, לקח אותי למעבדה ואמר שהוא רוצה את התוצאות כמה שיותר מהר. בנתיים הלכנו למשרד שלו וחיכינו לתשובות. הוא ישב על הכיסא שלו ואני מולו חסר אנרגיות לחלוטין עם ידיים על השולחן והראש טמון בתוכם. הוא שאל אותי קצת שאלות מידי פעם, אני הרמתי את הראש ועניתי לו בקצרה. לפני שהבדיקות הגיעו הוא סיפר לי שדוד שלו נהרג במלחמת ששת הימים, אמרתי לו שאני מצטער לשמוע. זאת לא אשמתכם, זה אשמת נצר השקרן הוא נתן לנו להאמין שיש לנו את הצבא הכי חזק בעולם ובסוף הפסדנו את כל סיני בשישה ימים. דפיקות על הדלת והבחור מהמעבדה נכנס עם התשובות נותן אותם לרופא ויוצא. הרופא מסתכל על הדף ונראה מופתע .
 
אתה תצטרך להישאר פה כמה ימים, יש לך קדחת טיפוס הבטן ומלריה חזקה ,רמה +2 . מלריה מתחלקת לארבע רמות שמסמלת את ריכוז המלריה בדם. 1 זאת המלריה הרגליה, 2 זה כבר מלירה חזקה, 3 מלריה חזקה מאוד ו 4 זה מלריה מכף רגל ועד ראש. אני הייתי איפשהו בין 2-3. הרופא מיד הוביל אותי לחדר אשפוז, הגרסה של מערב אפריקה למחלקה פנימית. החדר היה חם וצפוף עם שמונה מיטות, ארבע בכל צד ושתי מאווררי תקרה. האחות הראתה לי את המיטה שלי, אני הייתי חולה מספר אם5 , נשכבתי ומיד התחילו לטפל בי. אינפוזיה ליד עם תרופה נגד המלריה, כדורים נגד הטיפוס וכדורים נגד כאבי ראש והשרירים.
 
בית החולים שממוקם ליד עיר קטנה בגאנה רחוק שנות אור מהבתי חולים שאנחנו מכירים. יום אשפוז עולה 18 שקל , ארוחת בוקר זה פרוסת לחם ותה ולארוחת צהרים וערב אורז דלוח עם ירקות. את התרופות אתה צריך לקנות בעצמך מהבית חולים או מהבית מרקחת הגדול בעיר. בגלל שלא הייתי יכול ללכת בעצמי ואין לי אף חבר איתי, הייתי צריך לבקש מאחד העובדים ללכת ולקנות לי את התרופות. נתתי לו כסף לנסיעות ותרופות ואחרי שעה הוא חזר עם כל התרופות שהייתי צריך.
 
יום שישי עשר בבוקר פה התחילה המלחמה האמיתית, היומיים הכי קשים בחיים שלי. המלריה גורמת לכאבי ראש איומים, כאבים בכל שריר בגוף, עייפות שאתה אפילו לא מסוגל לקום מהמיטה, יובש בפה וחוסר תאבון, כל שיעול אתה מרגיש כאילו אתה מזכוכית ואתה נשבר מבפנים. הטיפוס תרם כאבי בטן והקאות. בנוסף אם כל זה לא מספיק התופעות לוואי של התרופות זה לחץ מטורף באוזנים וציפצוף חזק רציף ולא פוסק, ככה שכמעט ולא שמעתי כלום. האחיות היו חביבות באופן יוצא מן הכלל.
 
כל כמה שעות הן החליפו לי את המצעים והכרית שהיו ספוגים בזיעה, בכל רגע נתון הייתי נראה כאילו יצאתי מהמקלחת ולא טרחתי להתנגב.
 
הכפות ידים שלי היו מקומטות כאילו ישבתי שעות בתוך הים וכל תזוזה או הפעולה הכי פשוטה יכולה לקחת שעות של שכנועים עצמיים. קבלתי 3 שקיות אינפוזיה ביום עם התרופה נגד מלריה, כמה זריקות ואין ספור של כדורים.
 
בערב הגיע עוד בחור עם מלריה למיטה לידי כשהוא מובל על כיסא גלגלים, הרימו אותו והשכיבו אותו על המיטה. כשהגיע ארוחת הערב (אורז דלוח וקצת ירקות מאודים) הוא שאל אותי מה יש לי, אמרתי לו מלריה. איזה סוג הוא שאל, אמרתי לו +2 . מלריה רעה הוא אמר. איזה שלך שאלתי, 1 הוא ענה. מזל שלך אמרתי לו. לקח לי קרוב לחצי שעה לסיים חצי צלחת של אורז. אחרי זה נשכבתי על המיטה והתחיל הלילה. לא ממש הצלחתי לישון, זה יותר כמו התעלפויות קטנות. שכבתי במיטה, דרך הגב הייתה אפסקת חשמל אז המאווררים לא עבדו והחום היה בלתי נסבל לחלוטין.
 
הזעתי, נשמתי בכבדות , עצמתי עיניים, כאבי ראש, לחץ באוזנים, פתחתי עיניים, כאבי גב, יובש בפה, הקאות, כאבי גב, עוצם עיניים נרדם קצת ומתעורר מהכאבי ראש, החום הנורא והעובדה שהמיטה שלי רטובה לגמרי. וככה עד לארוחת בוקר. חולה אם2 מת בלילה, חולים M4 ו M6 שלצערי היו ממש מולי היו במצב איום ונורא, לדעתי זאת התחנה האחרונה שלהם. M4 היה מבוגר שלא דיבר רק נאנח מכאבים כל הזמן ונשאר עם עניים פתוחות וריקות בוהה בתקרה ולפעמים בי. M6 איש צעיר יחסית שנראה כמו ניצול שואה שחור, בחיים שלי לא ראיתי משהו כל כך רזה. הידיים והרגליים שלו היו דקיקות וחלשות והעצמות פנים בלטו החוצה . גם הוא לא דיבר, לא קם, לא זז כמעט. כאילו שכב שם וחיכה למות. M7 היה גם עם מלריה והשאר חולים רגילים.
 
יום שבת עבר כמו היום לפני, סיוט מתמשך. רופא אחר בא לבדוק אותי. אתה מישראל הוא אמר, העם הנבחר, אתם עדיין מחכים למשיח, הוא שאל וצחק. ( נוצרים רבים מאמינים שישו הוא המשיח ואנחנו פשוט פספסנו אותו) אמרתי לו שכן, אנחנו היהודים יש לנו הרבה סבלנות. הוא צחק בדק אותי והמשיך ל M7, זאת הייתה השיחה הכי ארוכה שלי להיום. בראשון בצהרים התחלתי להרגיש יותר טוב, והרופא אמר שהטיפול עובד מצויין ומעכשיו רק כדורים אז אני יכול ללכת ״הביתה". חזרתי למלון, ועכשיו בעזרת השם 9 כדורים ביום למשך שבוע ואז אני ירגיש כמו חדש...
 
 
מוגש כחומר למחשבה ע״י האדם הנודד.
לעוד סיפורים ותמונות לייק לונלי פלג- יומן מסע